הגעתי למצב שממש קשה לי ואני זקוקה לעזרה ללבוש חולצה, לפעמים כדי לקום מהכיסא הייתי צריכה כמה דקות להתרומם
ועדיין חשתי איך בכל תנועה הכאב מפלח את הגוף. זה גרם לי לא לרצות להיות פעילה ולהתכנס לכאב.  
לפעמים אנחנו לא שמים לב איך סטרס חודר לחיינו, עד שהוא מתבטא בצורה הכי מוחשית – בגוף שלנו.
עבורי, הביטוי הראשוני והמיידי של סטרס הוא בשלד ובשרירים.
התוצאה? תנועה שמרגישה מוגבלת, כאבים שהולכים ומתגברים, ולפעמים קושי לבצע אפילו פעולות פשוטות ויומיומיות.  

כשזה קורה, הגוף שלי שולח לי מסר ברור: "תני לי לנוח, תעזבי אותי".
ברגעים האלו הייתי מוצאת את עצמי כאובה, נעה בכבדות, ולעיתים שוקעת לתנוחת עובר – מחפשת מגננה ורגיעה. 
מה למדתי לאורך השנים? שכאב, גם כשהוא חזק, לא בהכרח אומר שצריך לעצור לגמרי.
כן, חשוב לתת מקום לכאב לשהות. להקשיב לו. להבין מה הוא מסמן.
לצד זאת, דווקא מיקרו תנועות – תנועות קטנות ומודעות – יכולות לשנות את כל המרחב הגופני והנפשי שלנו. 

בתמונה: אני מתרגלת מיקרו תנועות, בזמן ההמתנה לרמזור שיתחלף.

מה הן מיקרו תנועות? 

מיקרו תנועות הן תנועות קטנות, כמעט בלתי נראות לפעמים, שעוזרות לגוף להשתחרר בצורה עדינה והדרגתית. זה יכול להיות תנועה קלה של הראש מצד לצד, הרמה עדינה של הכתפיים, או אפילו רק הנעה של האצבעות. התנועות האלו לא דורשות מאמץ, אבל הן פותחות חלון קטן לתנועה רחבה יותר – גם בגוף וגם בנפש. תודה למורת הדרך שלי ורד אייס אפריים מסטודיו 'מעברים' שעזרה לי לחוות ולהיזכר שהגוף יודע.   

איך זה משפיע על הגוף והנפש? 

כאשר אני מתחילה במיקרו תנועות, אני מרגישה איך הגוף משתחרר לאט לאט. הקשיחות בשלד ובשרירים מתרככת, והתחושה הזו של "קיפאון" מתחילה להתפוגג. התנועה הקטנה הזו משפיעה לא רק על הגוף, אלא גם על המרחב הנפשי. היא משדרת למוח: "יש לנו אפשרות לזוז קדימה, גם אם בקטן". תודה לאפרת אלבז, חברתי מילדות, שדרך תהליך הלמידה שלה – העזה להסתקרן, לגעת לי בלב ולעזור לו להפשיר את הקיפאון שנוצר. 

למה זה חשוב?

במקום לשקוע בכאב ולתת לו לנהל אותנו, מיקרו תנועות נותנות לנו כלי עדין להתמודד עם הסטרס ועם הקיפאון שהגוף והנפש חווים. הן לא דורשות מאמץ מיידי, אלא נותנות מקום לתנועה איטית, מדודה ומחוברת לעצמנו. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהכאב מגביל אתכם, נסו לעצור לרגע, לנשום, ולבצע תנועה קטנה אחת. היא אולי תיראה חסרת משמעות, אבל ההשפעה שלה יכולה להיות אדירה. 

במיקרו תנועות יש השפעה גדולה
על מרחבי הגוף והנפש 

הכוח שבמעשים קטנים – "מיקרו תנועות" בעולם הילדים 

כמו שמיקרו תנועות בגוף יכולות ליצור שינוי גדול במרחב הפיזי והנפשי שלנו,
כך גם בעולם הילדים – המעשים הקטנים שלנו, היומיומיים, יכולים להשפיע בצורה אדירה על הדור הצעיר. 

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הכוח והיכולת להשפיע לטובה על ילדים – לא רק כהורים, אלא כחלק מקהילה רחבה יותר. זה קורה בבית, בגינה הציבורית, בשכונה, ובכל מרחב שבו הילדים צופים בנו ולומדים מאיתנו. הילדים שלנו קולטים הכל – איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו מתנהגים, ואיך אנחנו מתייחסים לאחרים. דרך המעשים הקטנים שלנו, אנחנו יכולים להנחיל להם ערכים חשובים, הנה חלק מהם: 

• אחריות אישית: כשאנחנו לוקחים אחריות על הבחירות והמעשים שלנו, הילדים לומדים שגם הם יכולים להיות אחראיים למעשיהם. 

• אמפתיה והכלה: כשאנחנו מקשיבים, מבינים ומכילים את האחר, הילדים לומדים לכבד רגשות של אחרים ולהיות אמפתיים. 

• ערבות הדדית: כשאנחנו עוזרים לשכנים, משתפים פעולה עם חברים בגינה הציבורית, או מראים התחשבות בקהילה, הילדים לומדים שכולנו חלק ממשהו גדול יותר – ושאנחנו יכולים לדאוג אחד לשני. 

המעשים הקטנים שלנו הם כמו מיקרו תנועות במרחב החברתי – הם אולי נראים קטנים, אבל ההשפעה שלהם יכולה להיות עצומה. אנחנו יכולים ליצור קהילה שמאפשרת למידה חווייתית של ערכים חשובים, פשוט על ידי כך שנהיה נוכחים, מודעים ונראה דוגמה אישית. 

זו בדיוק הסיבה שאני פועלת לקידום הגיל הרך. אני מאמינה שילדים הם הליבה של החברה שלנו, ושעלינו – כהורים, מחנכים וחלק מקהילה – מוטלת האחריות להעניק להם בסיס ערכי חזק לחיים. כחלק מהקמפיין שלי לקידום הגיל הרך, אני כאן כדי לייעץ, לשתף ולתמוך בכל מי שמעוניין ללמוד איך אפשר להשפיע על הילדים שלנו ולבנות עתיד טוב יותר.  

אם יש לכם שאלה או רעיון, אני תמיד זמינה לשוחח ולשתף מהידע והניסיון שלי – כי יחד, אנחנו יכולים להוביל שינוי אמיתי. 

כאשר הכל נגיש וזמין בלחיצת כפתור, דחיית סיפוקים היא מיומנות שהולכת ונעשית חשובה יותר עבור ילדים וגם עבור מבוגרים. היכולת להתאפק ולהמתין מבלי לקבל מיד את מה שאנחנו רוצים היא כלי משמעותי שמעניק לילדים כלים להתמודדות עם אתגרים, חיזוק הסבלנות וההתמדה, וכמובן חיזוק תחושת השליטה העצמית שלהם.

תהליך דחיית סיפוקים מלמד את הילד להתמודד עם אותם רגשות קשים ולהכיר בהם – לדעת שזה בסדר להרגיש תסכול ואפילו אכזבה. במקביל, הם לומדים שכל רגש כזה הוא זמני, ושיש את הכוח והיכולת להתגבר עליו. בהתחלה, התסכול עשוי להיות גדול, במיוחד עבור ילדים רגישים יותר, שזקוקים לתמיכה ולהכוונה. אך עם הזמן, כאשר ילד או ילדה לומד/ת לדחות סיפוקים, מתפתחת יכולת להכיר ברגשות ולהתמודד איתם בצורה בריאה.

כהורים, חשוב לנו להבין ולעזור לילד להתמודד עם הקושי הרגשי הזה. כאשר אנו ניגשים לילד מתוך אמפתיה ומכירים בכך שהתסכול שלו אמיתי, אנו מאפשרים לו לחוש שדואגים לו, אך במקביל גם מלמדים אותו שיעור חשוב לחיים: לא כל דבר צריך לקרות מיד, ולעיתים, המתנה קצרה יכולה להביא תחושת סיפוק גדולה עוד יותר.

לימוד באמצעות משחק הוא כלי רב עוצמה עבור ילדים, הרבה מעבר למה שמילים יכולות להשיג לבדן. 

כאשר אנחנו אומרים לילד "תחכה בסבלנות", המסר עלול להישמע כדרישה מופשטת שקשה לו להבין או ליישם. לעומת זאת, כשאנו מלמדים דחיית סיפוקים דרך משחק כמו "השעון המתוק", הילד לומד מתוך חוויה ממשית, מהנה ומוחשית. המשחק מעניק לו הזדמנות לתרגל סבלנות בצורה פעילה, כך שהוא מרגיש מעורב ומחובר יותר לתהליך. באמצעות המשחק, הילד לא רק שומע את המסר – הוא חי אותו, חווה את האתגרים שבו, וחש תחושת גאווה כאשר הוא מצליח להתאפק ולהתגבר.

אז איך נלמד את הילדים שלנו את המיומנות הזו בדרך קלילה ומהנה? 

בדיוק בשביל זה הכנתי לכם משחק קטן שתוכלו לשחק בבית עם הילדים – "השעון המתוק".

איך לשחק ב"השעון המתוק" עם הילדים?
הרעיון פשוט: בכל פעם שהילדים מבקשים משהו קטן ולא דחוף, כמו ממתק או צפייה בתוכנית טלוויזיה, אנחנו מזמינים אותם "לסובב את השעון". כלומר, לבקש מהם להמתין מספר דקות לפני שיקבלו את מה שביקשו.
עם פעוטות מומלץ להתחיל ב-30 שניות המתנה, עם ילדים אפשר להתחיל בדקה וחצי. בהדרגה להעלות את הזמן בהתאם לגילם ורמת הסבלנות שלהם. במהלך ההמתנה, כדאי ליצור פעילות קצרה ומשעשעת, אך תנו להם להמציא את הפעילות. למשל – לספור יחד עד 10 לאט, לשיר שיר אהוב, לקפוץ על רגל ימין ואח"כ על רגל שמאל, או כל רעיון אחר שעולה בדמיון. 

המשחק הזה מאפשר לילדים להרגיש את תחושת ההתרגשות שבציפייה, ואת הסיפוק שמגיע כאשר הם מצליחים לעמוד בה. עבורם, זהו לא רק תרגיל בהתאפקות, אלא גם דרך חווייתית לחיזוק הביטחון העצמי והיכולת להתמודד עם מצבים שבהם לא מקבלים מיד את מה שרוצים.

הסיפוק שבסיום – ניצחון קטן שמחזק את הביטחון. בכל פעם שהילדים מצליחים לנצח את "השעון המתוק" ולהתאפק, הם לא רק מקבלים את מה שביקשו, אלא גם חווים תחושת ניצחון אישית. התחושה הזו בונה את הביטחון העצמי שלהם ומעניקה להם כלים שיעזרו להם בעתיד להתמודד עם מצבים שונים בחיים.

למה זה כל כך חשוב?
במחקרים רבים נמצא כי דחיית סיפוקים היא מיומנות שמסייעת לילדים להתמודד עם קשיים ולתכנן את פעולותיהם בצורה מושכלת. היכולת להתאפק, להמתין ולהתגבר על הצורך המיידי היא כישרון שמעניק להם יתרון בחיים, ומסייע להם להיות עצמאיים ובעלי חוסן נפשי. 

אחד המחקרים המפורסמים "ניסוי המרשמלו" נערך באוניברסיטת סטנפורד, של הפסיכולוג וולטר מישל. במחקר זה, ילדים בגילאי 4-6 הושבו בחדר עם מרשמלו או חטיף אחר שהם אוהבים. נאמר להם שהם יכולים לאכול את החטיף מיידית, אך אם יצליחו לחכות 15 דקות מבלי לאכול אותו, יקבלו חטיף נוסף. חלק מהילדים הצליחו להמתין, בעוד אחרים אכלו את החטיף מיידית.

כאשר אנו מלמדים את ילדינו לדחות סיפוקים, אנחנו מסייעים להם להבין שהם לא חייבים להיות תלויים בגורמים חיצוניים כדי להיות מאושרים. להיפך, הם יכולים למצוא את הסיפוק בתוכם, מתוך השליטה העצמית והיכולת להתאפק.

נוסף לכך כדאי מאוד לשוחח על החוזקות על מנת שהילד או הילדה יצליחו להשתמש בהן בפעם אחרת שיתקלו בקושי. כלי נהדר לגילוי החוזקות הוא באמצעות שאילת שאלות. מומלץ לשאול רק אחרי שהילד או הילדה הצליחו להתגבר על הקושי שבהמתנה. לדוגמה: "איך הצלחת לחכות את כל הזמן הזה?", "איזה כוח-על עזר לך להתאפק?" או "איך הרגשת כשחיכית בסבלנות?"  וְגם "האם היה לך קשה להמתין, או שהצלחת להתגבר?" שאלות אלה מעודדות את הילדים להכיר בחוזקות שלהם ולהבין כיצד להשתמש בהן גם במצבים אחרים בחיים.

לקראת סיום, אעודד אתכן ואתכם לנסות בבית את המשחק "השעון המתוק" משום שזוהי דרך נהדרת ללמד את ילדינו שיעור חשוב לחיים, בדרך קלילה ומלאת חוויה. אשמח לקבל תגובות ושיתוף בחוויות – איך היה לכם? האם הילדים הצליחו לנצח את השעון? איך הם הרגישו? כל סיפור קטן הוא צעד גדול בדרך לגידול ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם.

ניתן להצטרף לקבוצת הורים פעילה לקבלת טיפים והמלצות מידי שבוע https://did.li/QP4YH

חנוכה, חג האור, מביא איתו זיכרונות של נרות דולקים, שירים מוכרים ורגעים משפחתיים. אבל מעבר לאור הפיזי שממלא את בתינו, יש בחג הזה הזדמנות מיוחדת להדליק אור מסוג אחר – אור פנימי של שקט. יש לנו הזדמנות נפלאה לתרגל עם תינוקות, פעוטות וילדים את היכולת להקשיב לשקט…. להיות בריכוז….

בעולם שבו אנחנו מוקפים ברעש מתמיד, גם מבוגרים מתקשים לעיתים לעצור, לנשום ולהקשיב לשקט. אז איך אפשר לעזור לילדים שלנו, אפילו תינוקות ופעוטות, ללמוד את האומנות הכל-כך מיוחדת הזו? חנוכה הוא זמן מושלם לתרגל את זה יחד. האור הקסום של הנרות מזמין אותנו להאט את הקצב, להתחבר לעצמנו וללמד את הילדים להקשיב – לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא.

ראשית, נבחן כיצד נראה הקושי אצל ילדים
יש ילדים שעבורם רגעי השקט יכולים להיות מאתגרים במיוחד. עבורם, העולם לעיתים מרגיש כמו רעש תמידי – גירויים בלתי פוסקים מבחוץ ומהמחשבות שבפנים. בזמן שרבים מאיתנו נהנים מרגעי עצירה, עבור ילדים אלו, רגעי השקט עלולים להיות דווקא רגעים של חוסר נוחות, שבהם הם מתקשים להתמקד או להרגיע את עצמם.
הביטוי בהתנהגות כמו חוסר יכולת לשבת במקום, צורך בלתי פוסק לזוז או לדבר, ולעיתים גם בקושי להקשיב לאחרים או לסיים משימות פשוטות. עם זאת, דווקא עבורם, תרגולים קטנים של הקשבה לשקט יכולים להיות מהפכניים.

איך משחקים פשוטים יכולים לעזור לילדים לפתח ריכוז, שקט פנימי וביטחון עצמי?

באמצעות פעילויות כמו משחקי רעש ושקט, או שימוש באביזרים כמו פנסים וכלי הקשה, הילדים לומדים להתמקד ברגע נתון, אפילו אם זה למשך שניות ספורות בלבד. אותם "רגעים קטנים" של שקט יכולים לעזור להם להבין שגם בתוך הכאוס, אפשר למצוא רגעים של סדר ושליטה פנימית.

החוויה הזו לא רק מחזקת את יכולת הקשב והריכוז שלהם, אלא גם בונה אצלם תחושת מסוגלות. כל הצלחה קטנה בתרגול מחזקת את ההבנה שהם מסוגלים להקשיב, לעצור, ולהיות חלק מרגע של שקט ושלווה. עבור ילדים שמתקשים בקשב, זוהי מתנה לחיים – כלי שמלווה אותם בהמשך הדרך ומאפשר להם להתמודד עם האתגרים שבחוץ ובפנים.

שלב א' – רעש מול שקט
נתחיל מתרגול פשוט, שמשלב משחק ושובבות עם רגעי עצירה. כשיש אור בחדר ומוזיקה בקול רם, משתוללים ורוקדים עם הילדים. ואז, לפתע, עוצרים את המוזיקה, מכבים את האור, ומסמנים לכולם לשכב בשקט. סופרים בלחש עד שלוש (או עשר, אם הילדים גדולים יותר), ואז מדליקים שוב את האור ומפעילים את המוזיקה. ממשיכים לרקוד ולהשתולל. כך, בתהליך חוזר, הילדים מתחילים להבין את ההבדל בין רעש לשקט, וללמוד לעצור ולהקשיב.

שלב ב' – לומדים להקשיב בשקט מוחלט
בשלב המתקדם יותר, יוצרים אווירה רגועה בחדר חשוך. משחקים עם פנסים קטנים, מדברים בנחת, או פשוט שוהים יחד בשקט. אפשר להוסיף כלי הקשה כמו פעמון רוח, או ללמד את הילדים להקשיב לצלילים עדינים. לעיתים, נעים ללטף את הילדים בעדינות – ללמד את הגוף שלהם להתמסר לשקט ולהרגיש בטוח בו.

השיעורים האלו, שמתחילים כמשחק קליל, הם מתנה אמיתית. הם עוזרים לילדים להכיר את הרגעים שבהם שקט הוא לא ריקנות, אלא חוויה מלאה באור פנימי. בדיוק כמו נרות חנוכה שמאירים בחדר חשוך – גם רגעי השקט מאפשרים לנו למצוא את האור שבתוכנו.

אז בואו ננצל את חג האור לא רק לחגיגות, אלא גם לחיבור אמיתי לעצמנו ולילדינו, וללמד אותם שדווקא השקט יכול להאיר את הדרך.

מזמינה אותך להצטרף לקבוצת הורי הַבַּיִת שֶלָּנוּ

בשבוע הקרוב נראה שינויים אצל הילדים, בגין השינוי משמעותי במעבר לשעון חורף. המעבר הזה דורש מהגוף להתרגל לשעה חדשה של שינה ופעילות, וזה קצת כמו ג'טלג שאנחנו חווים אחרי טיסה – גם אם השינוי הוא רק שעה אחת, הגוף הקטנטן של הילדים עדיין מרגיש את זה וזקוק לזמן להסתגל.

במהלך השבוע שאחרי המעבר, חשוב לשים לב לחמישה שינויים אפשריים אצל הילדים:

• שינויים בדפוסי השינה – הילדים עשויים להתעורר מוקדם יותר מהרגיל או להתקשות להירדם בשעות השינה הקבועות.

• עייפות מוגברת במהלך היום – בגלל שהגוף לא התרגל עדיין למעבר, יתכן שהילדים יהיו עייפים בשעות לא צפויות.

• שינויים בתיאבון – לוחות הזמנים של הארוחות עשויים להרגיש "לא מסונכרנים" והילדים יראו פחות תיאבון או רעב בשעות שונות.

• תנודות במצב הרוח – בגלל השינויים בשינה ובעייפות, יתכנו יותר רגעי תסכול, עצבנות או רגישות רגשית, נחווה יותר התקפי זעם ותיסכול.

• ירידה ברמת הריכוז והקשב – המעבר עשוי להשפיע על היכולת של הילדים להישאר ממוקדים בפעילויות שהם בדרך כלל נהנים מהן.

חשוב להבין שמעברים בכלל דורשים מהגוף הוצאת אנרגיה נוספת כדי להסתגל לשינוי. תחשבו על זה כמו להוציא כסף ולהיכנס למינוס בבנק – ברגע הראשון עדיין אין הכנסה שמכסה את ההוצאה. באופן דומה, הגוף משקיע אנרגיה נוספת כדי להסתגל, ולכן הילדים עשויים להרגיש יותר מותשים או "מחוסרי אנרגיה".

תנו לילדים זמן להתרגל, ונסו להקל עליהם באמצעות שגרה מותאמת, הקפדה על שעות שינה קבועות ופעילויות מרגיעות לפני השינה. זכרו שהסתגלות לשינוי דורשת סבלנות וזמן – בסופו של דבר, הילדים יחזרו לשגרה הרגילה שלהם. הנה כמה רעיונות כיצד ליישם בשגרת השבוע הקרוב.

• שגרת שינה – כאשר הילדים מתעוררים מוקדם או מתקשים להירדם בשעות הקבועות, חשוב לנסות לשמור על שגרה עקבית ומרגיעה לפני השינה. ניתן להוסיף פעילויות שקטות כמו סיפור, שיר מרגיע או אמבטיה חמימה כדי להכין את הגוף והנפש לשינה. כמו כן, חשוב להימנע מתאורה חזקה בשעות הערב, שכן האור עשוי להשפיע על הפרשת המלטונין – ההורמון המסייע לשינה.
  
  
• זמני מנוחה במהלך היום – במהלך השבוע שלאחר המעבר, ייתכן שתצטרכו להוסיף זמני מנוחה או נמנומים קצרים במהלך היום, במיוחד אם הילדים מראים סימני עייפות מוקדמים מהרגיל. נסו לארגן את סדר היום כך שיכלול יותר זמן למנוחה ורגיעה, אך שימו לב לא לתכנן נמנומים קרוב מדי לשעת השינה, כדי לא לפגוע בשנת הלילה.
  
  
• התאמת זמני הארוחות – כדי לסייע לגוף להתרגל לשעות החדשות, ניתן להתאים את זמני הארוחות בהדרגה לשעון החדש. אפשר להזיז את זמני הארוחות בחלקים קטנים של 15-10 דקות כל יום עד שמגיעים לשעה הרצויה. חשוב לשמור על ארוחות מזינות וקלות לעיכול בשעות הערב, כדי להקל על השינה ולא להכביד על הקיבה.
  
  
• תמיכה רגשית – כדי להתמודד עם התנודות במצב הרוח, הקדישו זמן לשיחות קצרות עם הילדים על מה שהם מרגישים. אפשר להסביר לילדים הבוגרים שגוף שלהם עובר שינוי וזה טבעי להרגיש קצת יותר עייפים או חסרי סבלנות. תמיכה רגשית וסביבה אוהבת עוזרות להפחית תחושות של תסכול ולהגביר את תחושת הביטחון בתקופה זו.
  
  
• פעילויות מגוונות לפיתוח ריכוז וקשב – כדי לסייע לילדים לשמור על ריכוז במהלך היום, ניתן לתכנן פעילויות מגוונות המתאימות לגילם, אשר משלבות משחקים שקטים לצד פעילות גופנית מתונה. משחקי זיכרון, פאזלים, או משחקי קוביות יכולים לעזור לפתח את היכולת להישאר ממוקדים. מנגד, פעילויות חופשיות כמו משחק בחוץ יכולות לשחרר אנרגיה ולהביא לשיפור במצב הרוח.

בהצלחה בהסתגלות לשעון החורף, וזכרו שכל שינוי דורש זמן והתאמה. הסבלנות והתמיכה שלכם הם המפתח להקל על התהליך ולהחזיר את השגרה למקומה. בהצלחה עם המעבר, ושיהיה חורף חם ונעים לכולם!
ללחוץ כאן להצטרפות לקבוצת הוֹרֵי הַבַּיִת

הכל התחיל כשפעם, במהלך פגישה מקצועית רגילה, שאלו אותי בתמימות ובלי שום כוונה רעה: "כמה ילדים יש לך?". בשבילי זו היתה מכה בבטן הרכה. פתאום הרגשתי איך כל המילים נעלמות לי.

הדופק שלי נעצר, הלב התכווץ.
שתקתי. פשוט לא ידעתי איך לענות.
כל מה שהיה עד אותו רגע, לא הסתדר.
משהו בתוכי נסדק והעברתי נושא במיומנות, כדי לא לתת לאווירה להתחיל להיות כבדה.

אבל מאז לא חזרתי אחורה. החלטתי לנסות למצוא את התשובה ה'נכונה' – נכונה עבורי. כי בטח יהיו בעתיד מקרים נוספים כאלה, עוד שאלות דומות, ואני לא רציתי להיתפס שוב לא-מוכנה.

אני שכל חיי נמצאת בעולם הילדים, אבל לי עצמי אין ילדים משלי.
אני רוצה להיות אמיצה ולהביא קול שלא קיים בחברה הישראלית אני תוהה איך זה יכול להיות.
מבינה שהסיפור שלי הוא כבר מזמן לא ייחודי או חד-פעמי.

החלטתי לא רק לכתוב על זה אלא גם לעמוד על במה (עדיין רועדות לי הברכיים כשאני רק מדמיינת את זה!) ולהרצות במשך שעה + זמן לשאלות, מול קהל חי חשוב לי העלאת-מודעות לתופעה המתרחבת בישראל ובעולם, של להיות "אמא בלי ילדים".

כן, אני מעזה היום לפתוח דלת לעולמי הפנימי.
תהליך ממושך שמתחיל בכאב, בהמון חוסר-ודאות ותחושת בדידות עצומה, וממשיך בהתמודדויות מורכבות, אך גם בצמיחה רגשית ופיזית .

♡ סיפור אישי מעורר תקווה גם במקום שנראה הכי חשוך.
♡ השליחות שלי היא לתמוך במי שעוברת את המסע הדומה לשלי, זהה או אחר, בסביבתה הקרובה ובמערכת כולה.

שאף אחד לא יישאר אדיש לנושא המשמעותי הזה, שלא מקבל מספיק כיסוי (שלא לדבר על התמודדות עם דעות קדומות ולחץ חברתי) ובעצם כולנו יכולים לקבל השראה להאמין בכוח פנימי שלנו, דרך המודל הזה.

אני כותבת את המילים וחוששת לפרסם, אבל יש לי צמרמורת של התרגשות כי אם אעזור אפילו רק למישהי אחת ואהיה בשבילה השראה, עשיתי את שלי!
מחכה לראות אתכם בהרצאה, שמחה שקראתם, ותודה לכל מי שאפילו רק שוקל להצטרף אלי למסע של גילוי, כח והתפתחות רגשית, לקראת ההרצאה הראשונה ואחריה.

"אמא בלי ילדים" – הרצאתה של אדוה רדא | הכניסה חופשית בהרשמה מראש
שלישי, 19.11.24 בשעה 20:00 | אולם ספי ריבלין, מתנ"ס קריית השרון, נתניה.

הכניסה חופשית בהרשמה מראש
https://did.li/VZ2lC

להצטרפות לקבוצה מיוחדת שבה אשתף בתחושות, בקשיים וברגעים שעיצבו אותי והובילו אותי להכיר בעוצמה שבלחשוף, לבטא ולהתחזק. כי כבר הבנו כולנו שהכוח להתמודד הוא קודם כל ב-ביחד קישור לקבוצה שקטה https://did.li/Cz0Hw

ראיתי ילדים "קטנים" שהצליחו לשחרר מבוגרים "גדולים" מהחבלים שקושרים אותם לדפוסי חשיבה מקובעים. בזכות כוח הרצון וההתמדה, בזכות הנחישות והפתיחות ללמידה חדשה.

במסע האישי שלי, פגשתי ילדה עם פיגור ואוטיזם שאמרו עליה שלא תדבר ולא תשלב חברתית, היא צמחה להיות "דברנית", מהממת ותקשורתית עם חברים. פגשתי ילד שאמרו עליו שיש לו הפרעות קשב, דיסלקציה, דיסגרפיה והוא לא יצליח בלימודים, אך הוא הצליח לסיים שני תארים אקדמיים. פגשתי ילדה עם CP (שיתוק מוחין) שאמרו עליה שלא תלך, והיא רצה בקלילות.
המשל של איזופוס,
על האריה והעכבר,
מהדהד בי שוב ושוב.

ככה זה עם ילדים, יש להם מסוגלות לכרסם בחבלים.

מתי זה מתאפשר? כאשר אנחנו המבוגרים ה"גדולים" נמצאים באי-עשייה, כך אנחנו מפנים מקום ומאפשרים לילדים להוכיח את עצמם, להראות לנו את צורת החשיבה המיוחדת שלהם. זה דורש מאיתנו אומץ לשחרר את הצורך בשליטה ולתת להם את החופש לגלות את הפתרונות שלהם בעצמם.

אשתף מקרה פשוט על הורים לילדה בכיתה א' שהייתה מאוד תלויה בהם לכל דבר, מהלבשה ועד אכילה. ההורים שלה תמיד רצו לעזור ולתמוך, אך למעשה נוצרה תלות גדולה של הילדה בהורים.
לאחר תהליך של ליווי שבו ההורים של הילדה למדו לעצור, להתבונן מהצד, לשאול שאלות ולהקשיב לרעיונות היצירתיים של הבת שלהם. הם גילו שהילדה מסוגלת לעשות את הדברים האלה לבד, רק פשוט בדרך אחרת ושונה.

כשאנחנו מתבוננים מהצד, נותנים להם את הכלים ולא מתערבים יותר מדי, אנחנו מאפשרים להם לפתח את הביטחון העצמי והעצמאות שלהם.
כך גם אנחנו נוכל ללמוד מהם,
ללמוד לסמוך,
ללמוד להרפות,
ללמוד לשחרר.
שהרי, אם נסמוך עליהם ונאמין בהם, הם יצליחו לכרסם את החבלים בדרך שמתאימה להם.

במשך כ – 15 שנים כשהיה לי גן ילדים,
אמרו לי "וואו כמה לימדת את הילדים".
אך למעשה הם אלו שלימדו אותי.
תודה לכל ילד ולכל ילדה שפגשתי בדרך.

מדריך לשיפור ההורות,
במטרה להשפיע לטובה על התפתחות ילדים.

הספר כולל קוד QR עם גישה לעזרי המחשה המעשירים את חווית הקריאה בצורה אינטראקטיבית ונוחה.
בספר תקבלו כלים פרקטיים לניהול עצמי, להעצמת חוסן רגשי ותחושת מסוגלות אישית, באמצעות מגוון משחקים התפתחותיים.

כל זה מוצג בשפה בהירה ומרתקת שתוביל אתכם להבנה עמוקה יותר של הדינמיקה המשפחתית,
במטרה לעודד זמן משותף איכותי ולשפר מערכות יחסים בבית.
מדובר בגישה חדשנית ומעמיקה שתשנה לכם את החיבור לילדיכם.

בעזרת סיפורי ילדים מרתקים ומלמדים, תמצאו דרך לפענח את הצרכים של ילדיכם ולהעניק להם תמיכה משמעותית.
תגלו את אומנות ההתבוננות וההקשבה בהורות.

כאן ניתן לרכוש את הספר

תמצית הפרקים:

♡ להתבונן – בפרק הראשון נתייחס להיבטים התפתחותיים, דרך סיפורי ילדים. בפרק יש דגש על התבוננות פאסיבית ככלי ללמידה על עולמם הפנימי של הילדים.

♡ להקשיב – בפרק השני כהשלמה להתבוננות, נתייחס להקשבה פעילה. בזכותה ניתן לקיים שיח משמעותי עם ילדים ולקדם שלוש מיומנויות לפיתוח עצמאות.

♡ לפעול – בפרק השלישי מוצעת פרקטיקה ליישום בבית באמצעות ‘חוג משפחתי’.

כאן ניתן לרכוש את הספר

כאן ניתן לרכוש את הספר

הורים רבים חווים תסכול משום שהפעוט, או הפעוטה בבית החליטו לחגוג באמצע הלילה. לעיתים הם דורשים מהגן להפסיק את שנת הצהרים, בתקווה שזה יעזור ללכת לישון מוקדם יותר. האמנם?

ראשית, אתייחס לשנת צהרים. שנת צהרים חשובה וחיונית להתפתחות תקינה, לכן ממליצה לא לדלג עליה. דווקא מניעת שנת צהרים עלולה ליצור ערנות יתר. "הילדה שלי בת שנתיים. מתוקה, מצחיקה והיפרית, לפעמים היא מסוגלת ללכת לישון בעשר בלילה למרות שלא ישנה אפילו צהרים, קופצת כאילו יש בחוץ מסיבה". לעומת זאת, כאשר הגוף מקבל 'מנות סדורות' של מנוחה והרפייה, היכולת להתמסר לשינת לילה תהיה גבוהה יותר.

המשמעות הרגשית של שינה בכלל ושנת לילה בפרט, היא היכולת להיפרד, לשחרר, להרפות. לכן, ממליצה לבדוק האם יש עוד פעמים שבהם קשה להיפרד, לוותר, לשחרר. למשל, על צעצוע או לוותר על תור במשחק חברתי. האם יש צמידות לחפץ כמו בובה או שמיכי? האם עדיין יש שימוש בהתנהגויות "תינוקיות" למשל כמו בקבוק במיטה לפני השינה. פעוטות יכולים 'להתפנק על בקבוק' אך לא במיטה, אלא בספה או בפוף. גם עדיף לא סמוך לשנת שינה, אלא סמוך לזמן הארוחה כקינוח לארוחת ערב.

לפני שנגשים לפתור את הבעיה, מומלץ לזהות את דפוסי ההתנהגות באמצעות מעקב ניטרלי ומדיד, שאינו מוטה רגשית.
לאחר מכן, יש לחשוב כיצד לתת מענה שכולל שלושה היבטים: בפן ההתנהגותי, הפיזי והרגשי. המענה מקנה כלים להרפות ולשחרר, לדעת לנוח ולהשתעמם עד לכדי הירדמות טבעית. כדאי להקנות את הכלים דווקא אחה"צ בזמן הערות ולא כתגובה בהולה לשעת לילה מאוחרת.

למשל, להתחיל לדבר את השפה הזו בבית כשצריך לוותר על צעצוע, לסיים משחק וכדומה. בנוסף כדאי לתמוך את הפרידות במהלך אחה"צ באמצעות משחקי מגע ומשחקי קשב, הכוללים שחרור והרפייה של הגוף ושל הנפש. כמו כן, לנרמל רגשות שליליים, לאפשר לחוות מנעד של רגשות של עצב ותיסכול כאשר מוותרים על הצעצוע.
כל זאת כמובן בנוסף לשגרת הכנה לשנת לילה שבה מייצרים אווירה מתאימה לשנת לילה.
לכאורה, הדרך נראית קצת ארוכה, אך מאוד יעילה ונותנת מענה עמוק ואיכותי לטווח הארוך.
עזר לך להבין את הילד/ה שלך טוב יותר?

בחוג בית להורים שואלים הרבה שאלות, למשל "הילדה שלי כבר עשתה פעם פעמיים בסיר אבל אין לה רצון להמשיך לעשות בסיר, מה אפשר לעשות??"  שאלה נוספת שחוזרת על עצמה – "האם יש הבדל בין בנים לבנות?" או "האם יש גיל שצריך להתחיל? והנה שאלה שנשאלתי לאחרונה – "אני מאוד מבולבלת, הוא מבקש אומר לי אחרי שעשה "עשיתי פיפי" האם הילד שלי מוכן ובשל לזה?

תשובתי הייתה "יופי, נשמע שהוא בכיוון הנכון כשהוא אומר "עשיתי פיפי" זה אומר שהוא חש את הגוף שלו, זו התחלה של מודעות גופנית, שזה השלב השני בתהליך. צריך לעודד אותו לזהות את הפיפי רגע לפני. כלומר, איך זה מרגיש בגוף? ממש לתת לו כלים להבין את הגוף שלו."

בכלל כדאי להתייחס לכל העניין כתהליך התפתחותי של מודעות אישית ולא זבנג וגמרנו.
יש לכך 4 שלבים מובהקים, והם:

שלב ראשון והכי חשוב בעיני זה 'חשיפה', זה יכול להימשך למעלה מחודש. רק לחשוף את הפעוט/ה למי שעושה פיפי בשירותים, בגן זה יותר קל כמובן. לשלב הזה אפשר לצרף גם סיפורים, יש שפע של ספרים בנושא, אך ממליצה במינון נמוך ולא לדחוק מידי, על מנת שלא ליצור לחץ שעלול לגרום לפעוט לברוח מההתמודדות.

השלב השני קורה בהמשך, לעיתים במקביל – והוא שלב  'מודעות גופנית'. כלומר, בכל הזדמנות לאפשר לפעוט להיות מודע לגוף שלו. למשל, כאשר מחליפים טיטול לשאול – מה יצא לך? קקי או פיפי? הרבה או קצת? דוגמה נוספת למודעות לגוף קשורה לקינוח אף. אפשר לסמן עם האצבע של המבוגר על עצמו מתחת לאף ולשאול – מה יש לך מתחת לאף? באופן אוטומטי הפעוט יניח אצבע מתחת לאף ויחוש נזלת. להמשיך להוביל בשאלות מה לעשות? תראה לי איך אתה מקנח? וכו'. המודעות הגופנית היא מפתח להצלחת התהליך בהמשך.

שלב שלישי – 'בניית מוטיבציה' באמצעות סוּגֶסְטִיָּה (בעברית הַשָּׁאָה), בהנחה שהשלבים הקודמים התקיימו, בכל פעם שמחליפים טיטול מומלץ להשתמש במשפטי סוגסטיה, שמשפיעים על הלך רוחו של הפעוט, תומכים בבניית המוטיבציה שלו לפעולה. למעשה, זה כאילו להגיד את העתיד בהווה, כלומר – "אני רואה שעשית קקי, כשתרצה אפשר לעשות קקי/פיפי בשירותים."
ככל שתרבו להגיד משפטים כאלו, המוטיבציה תתחיל לצמוח ולתת אותותיה.

שלב רביעי ואחרון – 'לזהות הזדמנויות', זה שלב יחסית קצר מאוד משום שכבר יש בשלות. זה קורה כאשר אתם שמים לב לגוף של הפעוט/ה שנע בחוסר סבלנות, או מתרחק לצד. זו הזדמנות טובה לשקף את המצב ולשאול – אתה רוצה לנסות ללכת לשירותים?

בתחילת השלב הזה, אפשר רק לעמוד בחלל השירותים ליד האסלה. ככל שפעוט, או הפעוטה מוכנים לכך, יש להציע לשבת על האסלה. הסיבה שילדים אוהבים לשבת על סיר, משום שפיזית הם חשים יציבות. מוטב לתת לעניין היציבות הפיזית תשומת לב מלאה, לכן עדיף לשים מקטין אסלה ולוודא שכפות הרגליים נוגעות במשטח המדרגה והן יציבות.
בד"כ ומניסיון רב שנים עם פעוטות, מעט מאוד אחרי השלב הזה הם מרצונם וביוזמתם הופכים להיות "גמולים", ללא פיספוסים.

ומה בעניין הילדה שניסתה לעשות בסיר וכעת מסרבת?
ממליצה לנסות להבין על מה זה נשען? כנראה שיש משהו (סמוי מן העין של ההורה) שעדיין לא מספיק בשל אצל הפעוטה. כדי להתחיל להבין, הייתי מרחיבה את החיפוש – למשל, איך התזונה שלה? האם מצומצמת ודלה? האם היא מפרידה אוכל בצלחת? האם שותה מספיק מים? איך היא מבחינת תחושתית (מרקמים ומגעים) האם יש איזה קושי עם וויסות חושי או רגשי? איך היא מתמודדת רגשית עם פרידה מצעצוע, או משחק?
אחרי מעקב סדור והתבוננות עמוקה, ניתן לזהות דפוסי התנהגות שמעכבים אותה ומשם הדרך קצרה למענה המתאים עבורה.

מתי הגיל הנכון להתחיל? ומה ההבדל בין בנים לבנות?
הגיל הנכון, מותאם אישית לכל ילד ולכל ילדה, ללא קשר לעונה בשנה. ההמלצה הכי טובה היא לשים לב לרמת הקשב הגופני של הילד/ה שלך.
בעניין בנים מול בנות, בדרך כלל לילדים קל יותר עם השליטה בפיפי. בגלל המבנה הפיזיולוגי, לבנים קל יותר לעשות פיפי וקשה יותר לעשות קקי באסלה. פעמים רבות, כיוון שבנות יושבות גם כשהן עושות פיפי, אז המעבר לשלב הבא קל להן יותר.
לקראת סיום, טיפ קטן לגמילה מטיטול לילה. לאחר שיש שליטה מלאה במתן צרכים, אפשר לעבור לשלב הסוגסטיה כהכנה לגמילה מטיטול לילה. כדאי לעשות זאת דווקא בבוקר, לבדוק מצב הטיטול "אני שמה לב שהטיטול רטוב מפיפי מהשינה, אולי מחר הוא יהיה יבש" כך בעדינות וברגישות לבנות מוטיבציה ללילה שיבוא.

בהצלחה, ו…. שתפו איך הולך

מה המקום המשותף שכולנו היינו בו? זהו אינו מקום פיזי, אלא מקום בזמן
המקום שנקרא "ילדות" זה המקום היחיד שכולנו היינו בו פעם.
הילדות, השפיעה על מי שאנחנו היום.
על מה עשינו עד כה? ועל איך אנחנו השפענו על אחרים?

יש דבר אחד שמשותף לנו בילדות, זהו צורך קיומי וחיוני, הרצון שישימו לב אלינו * שיראו אותנו * שידעו שאנחנו חשובים ומשמעותיים * שהדעה שלנו נחשבת * בעיקר למבוגרים שנמצאים בסביבה שלנו.

לעומת המשותף, יש כל כך הרבה שונה, משום שכל אחד וכל אחת הביעו את הצורך הקיומי הזה בדרך אחרת, שונה ומיוחדת. לעיתים הדרך שבחרנו כדי להביע עצמנו, משמשת אותנו מאז הילדות עד היום.
אולי נעצור לרגע ונתבונן מנקודת המבט שלנו היום על ילדים, שהרי 'מחר' הם יהיו המבוגרים שימלאו את העולם, ו… איזה מן עולם זה יהיה?
אולי כך נזכור מה באמת חשוב שיקבלו מאיתנו המבוגרים.
האם אנחנו מעניקים להם כלים עם ערכים חשובים לחיים?

למשל, יש ילדים שהם חוקרים כל דבר, רוצים להבין איך זה עובד, מפרקים, בודקים, מנסים. מה קורה כאשר המבוגרים בסביבה כועסים על אותו ילד, או ילדה כי משהו נשבר או נהרס בבית? מה המסר שהם מקבלים מאיתנו המבוגרים?

דוגמה נוספת היא ילדים שיושבים בצד וכאילו כלום לא קורה איתם. לעיתים למבוגרים יש נטייה לעודד אותם לעשייה במשפטים כמו "למה אתה בצד כל הזמן? קום לשחק עם חברים", אך הילדים ההם מתכנסים עוד יותר פנימה לתוך עצמם. בעצם, מה המסר שאנו המבוגרים שולחים להם בתגובה שלנו?

כדוגמה אחרונה אתייחס לילדים שלעיתים נראים כמוחצנים, אולי אף חצופים. ילדים שנראים מאוד פעלתניים, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם רוצים לבד.
מאוד דומים לאותם ילדים שכל הזמן בקופצנות וטיפוס על כל דבר.
מה המסר שהם מקבלים מהמבוגרים שנוזפים בהם?

האם אפשר לפתח את ההתנהגויות הטבעיות שלהם לחוזקות שישרתו אותם בעתיד?
התשובה היא כן, אפשר בהחלט. בעזרת התבוננות מזווית אחרת בילדים אפשר לראות כיצד האתגר הופך לחוזקה. התבוננות זו עוזרת להבין את הצורך הפנימי של הילד/ה כך שבזכות ההבנה ניתן לחזק את הדפוס ההתנהגותי לכדי כישרון.
איך אפשר לעודד חקר וסקרנות? כך שאולי יום אחד היא תהיה מדענית?
איך אפשר לעודד ישיבה בצד והתבוננות? כך שאולי יום אחד הוא יהיה עיתונאי? או אנתרופולוג?
איך אפשר לעודד פעלתנות וחוצפה? כך שאולי יום אחד היא תהיה יזמת ומנכלי"ת?
איך אפשר לעודד קפצנות וטיפוס? כך שאולי יום אחד הוא יביא מדליה אוליפית?

ההתבוננות הזו גורמת לי להגיע ללב ליבם של ילדים וילדות. בזכותה אני קשובה גם לצרכים נוספים שלהם ופועלת ככל שמתאפשר לי עבורן ועבורם.

כשאני עוצרת להתבונן, גם נזכרת בילדותי שלי…. כמילותיו של אהוד מנור

"דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ בַּת,

אֲנִי רוֹאֶה וּמְגַלָּה שׁוּב עוֹלָם.

דֶּרֶךְ יָדַיִךְ אֲלַמֵּד

לָגַעַת שׁוּב בְּגַלֵּי הַיָּם.

דֶּרֶךְ שְׂפָתַיִךְ בַּת,

טַעַם חָדָשׁ לְמִלִּים.

וְאִתְּךָ שׁוּב אֲגַדֵּל בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ –

אֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.

זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה…"